לבנת הדם
היא מתקרבת לזמן שבו דמה יהיה לבן. היא מרגישה את ההשתגעות של הגוף, פורק מעליו עול מחזוריות של שנים, מתלוצץ עם עצמו במעגליות ארוכה במעגליות קצרה. מבלבל לבן ואדום. היא מפחדת מההתבגרות הזו כמו שפחדה לקבל את הדם בנערותה. היא מפחדת מעזיבתו, מהשינוי שיהיה בה, בזהותה, בעליות שלה ובירידותיה, באש ובמים.
בד בבד, דם דדם, היא מתחילה להכיר את אותה אישה לבנת דם שתיוולד לה. היא אישה רחבה כזו, יושבת בתוך עצמה בבהירות, הולכת בדרך לא סלולה ולא מסומנת, צועדת בסקרנות עם המטה המעוקל שלה, יוצרת עקבות ברורים שיוכלו ללכת אחריה עוד נשים. גם אם לוקח לה זמן להתבהר, זה פחות זמן מלהתכהות ולהתקהות. היא מפסיקה לוותר על עצמה ולהגיד ... לא נורא... בפעם אחרת. היא מסכימה לעצמה לתפוס עוד מקום בעולם, בעדינות (טוב, לא תמיד בעדינות).
היא אוהבת את הדם הלבן, את הריח החלבוני שלו, הריח הפנימי שלה, הריח של הכמיהות שלה נולדות אל מציאות חייה. היא אוהבת גם את דמה האדום, היא פועמת אותו, היא פוגשת אותו ובחודש הדם הוא החל את מהלכו בעולם. מפגיש עוד ועוד נשים ואנשים עם הנחשים שלהם, מחשבותיהם המתנגשות, המורעלות. מפגיש את הבחוץ עם הפנים, מבקש את הנוכחות הזו של להסתכל מחדש על דברים.
וגם
בזמנים כאלו בהם אנחנו אוהבים ומאדירים את הלבן יותר מכל דבר בזָכּוּתוֹ וטוהרו, שווה להיזכר שלשחור ולאדום (וגם לחום ולאפור) הוציאו מתישהו שם רע שלא באשמתם ולא באשמתנו. בסך הכל כולם צבעים שהעין שלנו קולטת וגם זה, ממש מעט מכל הצבעים שבאמת יש. תשאלו את הציפורים שמתחילות לקנן או לנדוד. תשאלו את הנחשים שמתחילים להתעורר.
