קט לב
האדמה הרטובה קוראת לי
אני יוצאת להסתובב ביער
אולי אמצא ענף להתקין ממנו צילצל (לא כולם צריכים להבין)
אולי לא, זה לא משנה.
כל הנבטים האלו שבוקעים עכשיו הם ההצגה האמיתית,
אני רואה איך הם עולים בכל מקום,
גם מתוך החרא של הפרות
לא כל מי שמחרבן עליך הוא אויב שלך, כך מתבדחים
להם זה בכלל לא משנה, הכל אדמה עכשיו.
אני יורדת מהשביל עולה בין סלעים ועלים ונבטוטים
עוצרת במרחק סביר
יושבת להקשיב, קולות העולם נשמעים מרחוק
אולי אני לבד פה, אנשים-לס
אולי לא, זה לא משנה.
חולצת את עצמי מבגדים
נשארת עם עורי עלי
מסתובבת עירומה בין העצים (לא כולם צריכים להבין)
מרגישה את האדמה הרטובה נמעכת ממני
מריחה אותה, את פריחת החרובים, את ריחות הגוף שלי
נטולי מחסומים
יושבת לצד הקט-לבים, ענפיהם מסתרגים בשרירים אדומים אני חולקת איתם ענייני לב, הם נראים מבינים.
תוהה איך הוא בוחר להמשיך באינרציה הזו של ההתרסקות
ללא כל הסבר הגיוני
אפילו להניח שסתיו כבר לא עוזר
מתתי כל כך הרבה פעמים לאחרונה
אני מתרגלת לאפרת המתה הזו
קומפוסט של עצמי
אולי אשאר ככה
אולי יצמחו בתוכי נבטוטים
בכל מקרה
לא משהו לחכות לו.
"תלמדי לאהוב אותה"
כך העצים אומרים, תדממי, תתרסקי,
זה לא עושה אותך פחות את.
אני נפרדת מהעצים
לובשת את השמלה
מחזיקה את מה שנשאר מהסנדלים שלי,
שתי רצועות עור קרועות.
חוזרת לשביל
מרגישה את העונג בכפות הרגליים
זה רק קצת קצת מחלחל בַּמְעַליי
מתישהו אולי אחזור להרגיש גם בחזה
אולי לא, זה לא משנה.
מרחוק אני רואה אישה צועדת לעברי בשביל
טוב שהתלבשתי
היא עצמה
לבושה
בטייטס שחור וחולצה שחורה,
כובע מצחיה שחור ומשקפי שמש שחורים
הטלפון הנייד קשור לה לזרוע במעין מתקן שקוף מוגן מגשם שיוצאים ממנו חוטים,
שחורים, נעלי ספורט.
אנחנו מתקרבות
אומרת לה "בוקר טוב"
היא אומרת לי -
"את נראית כאילו יצאת מהאגדות"
הירקרקים שבעור שלי זורחים
אני אומרת לה "תודה"
(איך היא ידעה?)
תוהה לעצמי
מאיפה היא יצאה
וממשיכה בדרכי.
בהודיה לנעמה שפתחה בי את הסיפורים