פה נכונה לי ההתמקמות

קרני השמש משזפות את פניי, נוכחותן מאריכה שהות על הגוף. העיניים נפתחות לים של צבעים ירוקים מאוד, וורודים מאוד ואינסוף צהובים. האם אני עדיין חולמת שאני דבורה בתוך ים של אבקנים, פירורים צהובים נדבקים לפרוות עורי? האם אני עדיין הציפור המתנצה, השורקת בבוקר לפני הזריחה, מוסיפה עוד ענף לקן הקטן ומתעטפת בסבך צמרירי שמצאתי עד שיתחמם פה כבר? לא זוכרת. הבזקים מוזרים מתוך התכרבלות החורף עולים במחשבה, כנראה שמתחילה התעוררות. עברנו לצפון (ואנחנו לא מתגעגעים) אי שם בחנוכה, לבית כזה שעומד ולא זז (מה שנקרא תקוע). עלי שלכת של כליל החורש ואלון תולע רדפו אחרינו בזנב הבגדים, בגרביים ובעקבות הבוץ ביציאות ובכניסות בדלת שאף פעם לא נעולה. הכביסה לא הסכימה להתייבש למרות שמידי כמה דקות הייתי יוצאת להזיז אותה לס"מ בו נמצאת קרן השמש האמיצה שהגיעה להאיר בשכונה, מפנה צפוני, המון עצים, נוף ללבנון. עד שניר בנה מתלה עולה-יורד מעל האח והבגדים הסכימו להתייבש ולא סתם לעשות את עצמם. הבית חשוך, צמא לשמש שתחדור בנקביו ותחמם בו כמו שרק השמש יודעת, הרגיש באופן כללי כמו סקנדינביה כולל הנטיה לצלול לדכאון, אחוזי התאבדות גבוהים, עובש בקירות והשלמות מאיקאה. הצבעון נחפרת ומתרסקת תחת משאיות ובאגרים ואני תוהה על הבחירה הזו לגור באתר בניה, מידי יום מקבלים הודעה לא לחנות פה, לחנות שם, לא לחנות שם, לחנות פה. הרחובות ממריאים לאט. שבילי יער מתרחבים, מתאספלטים מקבלים שפה וסף, מתנרמלים. עמוד עמוד עמוד עמוד, גדר מערכת. רוח פרצים.

מידי כמה זמן, היינו חוזרים למסעית לשבוע ככה להיזכר באיך זה להתנַדֵֵד, להיות מצומצמים, כְּווּצ'ים, עם מעט דברים ומרחב קטן שצריך להתחכך בו בכולם ושנעים וחם ושפשוט ושיהיה שמש בכל מקום. כל כך הרבה שמש שאתה חושב שאתה במדבר, גם כשאתה בפארק גורן, גם כשאתה באמת בשדה בוקר, גם כשמעונן.אור יום(!) אמיתי כזה, שחסר כל כך בבית.

ובאופק אחר את קמה בבוקר, מציצה צפון מזרחה וחושבת שאת בהימאליה. הכל מתגמד מול מלכות החרמון, נראה קרוב יותר מהשעה נסיעה שהוא, הושט היד וגע בו. כשהחרמון מתלבן, מגיבים העצים, נראה שכולם בתוכם שקדיות חבויות, מנצנצות בתפרחת מושלגת, הכל הכל נקודות לבנות. והריח שלהן המתוק, העדין, מעביר אותי על דעתי מגיר ממני את צוף הלב והרחם.

ויש יום ב' (יום העבודה המשותף בצבעון) ופתאום ביום אחד בונים לנו דֵק מתחת לחלון המטבח וביום ב' אחר סותמים לנו נזילות מהגג. ואני מתמסרת להיות במטבח המשותף, או באחו עם הילדים, או באריזות של אגוזים וקטניות למכולת החברים, או בלהכין רסק תפוחים לכולם, או בלהכין תפאורה למסיבת פורים, איפה ששמים אותי אני שם, משנים לי - אני משתנה. ויש עבודה בגן הירק כל יום שלישי, והאדמה קרה ממש, החום מהידיים שלי עובר אליה, היא מתענגת על נגיעותיי הקטנות השולפות ממנה יבלית ומפזרות עליה קומפוסט כהה ריחני. ובאדמה הקטנה שחשפנו לנו בכניסה אני זורעת בתקווה ובאיחור לא אופנתי בכלל כמה תורמוסים, כובעי נזיר ואפונים שיעשו לי את ריח האהבה הזה שבא עם שרבי האביב, עת החום סוחט את זיעת הפרחים. טומנת אותם, מקווה בשבילם שיזכו לעוד כמה מנות קור וגשם טוב ומחזק. מחזיקה להם ולי אצבעות. והשכנה מגלגלת לי סיגריה וחברה קופצת לבקר ואחרת צריכה שאבוא לתמוך, ובאופן כללי זה קורה לעיתים שאני הולכת ורואה מישהי לחיבוק ומתפרקת עליה בדמעות ויום אחרי זה מישהי אחרת מוצאת אותי בשביל ופורקת עלי את דמעותיה. כל סערות האביב האלו מסתובבות כאן מתערבלות כאן ומוכלות בקדרה. והיער. והשלג. ופינת הישיבה שלי מול ההימלאיה. פה (נראה ש) נכונה לי ההתמקמות.

תלחצו תלחצו על התמונה זה מסביר את כל העניין

הייתי דובה גדולה שהלכה לישון בחורף, שנהמה על כל מי שהעיר אותה או הקים אותה מרִבצה, או הזיז לה דברים במערה, מרוכזת בלהתחמם מאש הלב הדופק לאט ומהבלי פה. נגמרו לי המילים לחורף זה ולמרות שניסיתי לא הצלחתי לשמוח בדבר. עם השתוות השעות מיררתי על לכתו של החושך, על התמעטותה של האפלה, מתאבלת על המימוש המוגבל, על זריזותו של הזמן. הרגשתי כאילו ישנתי עם אור, התהפכתי במיטה ואז קמתי ליום עבודה אינטנסיבי, הרגשתי שאני בתוך תוכי בְּלאַטיות וכולם קוראים לי "בואי בואי יש מסיבה מטורפת בחוץ" ואני .. שניה.. עוד בתוך שמיכת הפוך הכבדה הכהה, מתבוססת בדיו השחור שהפקתי לי לימות הקיץ המיובשים, מחכה, שלא יגמר לי הלילה.

אבל האביב הזה אי אפשר לעמוד בו הנפש נשאבת בעל כורחה החוצה, הלב מתרחב בריחות ובצבעים נושם הפרוזאק הזה עובד גם אם לא רוצים אני נפרסת קליפה קליפה עלה עלה להתחדשות בשמש מנסה לקחת את זה לאט מקווה שהקיץ הארוך שמגיע לא ישרוף אותי עוד לפני שהבשלתי. שיהיה איתי רך. מעודן.

בינתיים בגינה הקטנה ליד עץ הלימון נבטו אפונות ריחניות, תורמוסים ונזירות שעוד כשבוע יתהדרו בכובעים כתומים וצהובים, אולי זה בכלל נזירות טיבטיות. בין דפי הספרים מתייבשים בעירבוביה שן ארי, חרדלים, לבנדרים, מרווה ופישתה ועוד כאלו שלא ידעתי את שמם, זה טוב שהספרים משמשים למשהו כי אני לא מצליחה לקרוא, המחשבות עפות בתוך שורות המילים אני מוצאת את עצמי במקומות אחרים, מצליחה לצייר בהם, ליבש בהם, להנציח פרחי בר. הרגליים מתייחפות למגע מחודש עם האדמה, אני מתכסה בעשבונים ירוקים מופרחים, טריים, מרגישה את נוכחות הנחשים החבויים בסבך, המשתלשלים מענף, נותנים בי מבט ושוכחים, מחכה כבר שיתרחש מפגש. דברים שנגמרים נאחזים אחיזות אחרונות במחשבה כמו חוטי בגדים נמתחים להיקרע, כמו קורי עכביש ברוח, הם עוד שם אבל כבר לא והעצב פורח עם זרעי הסבא הסביוניים, נעצב, נעזב על האדמה להצמיח עוד עצבונות חד שנתיים. משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו, אני מתפקעת מגרעיני התחלות כמו חמנייה ענקית, מצטמחת לגובה מחכה להיקטף באנחה של מלאות. האופטימיות פושטת את גלימת הדיכאון השחורה, משאירה רק קרעי זיכרון, שיהיה, שהאופטימיות לא תדבק מידי ותמתק מידי חלילה. אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי להמריא, להמציא, להיות ב'עוד לא נוסה', 'עוד לא קרה' וב-'למה לא בעצם'. הכנרת כל פעם יותר מלאה, עולה ועולה על הגדות. כל פעם צריכה למצוא לי מקום אחר להשתכב בו, קרוב יותר לאקליפטוס. היא עושה בי אהבה וממלאת אותי גם כשהיא מתגשמת בגשם כולה נקודות טיפות ועיגולי אדוות, גם כשבחוץ האביב מחמם את הזירה. אני טובלת במימיה אותי ואז את המכחול, מספיגה על הבזלת החמימה, אנחנו רוקדים על הדף שהשמש מחממת ומייבשת באדיבות אנחנו הציור הצבעוני הנה היא באה תקופה טובה.

מסתכלת קדימה, נעה לעבר עצמי כלשהי אחרת. מי שיעמוד קרוב בטווח או ילך בשביל בו עברתי זה מכבר, יחוש ודאי את ענֶנֶת העונה שלי מבשמת, ערבוב ריחות של שקדיות, עוגיות פרחים בחמאה, עשב ירוק מעוך ודם חלבוני. מדיפה את זה מאחורי כמו זכרונות. ממשיכה הלאה

יש דבר שאובד יש דבר אחר שנמצא.

And she will always carry on

Something is lost

But something is found

They will keep on speaking her name

Somethings change

Some stay the same (Hymn to her - the pretenders)

ותודה לעידית על השיר