Wild horses

אני רצה עם הסוסים הפראיים בערבות הרחבות, סוסים זהובים וחומים שידעו נחת יד מבייתת וגם עוצמה פראית שאוכלת את הרסן ויורקת אותו ונשלחת החוצה לרוץ רחוק רחוק למקומות לא ידועים. כשהסוסים רצים ביחד, נשענים על ענן העפר שהם מעלים בפרסותיהם כמקור לביטחון ומטשטש פחדים. הדהרות מגבירות את עצמן, החלומות וההזיות הכי פרועות יוצאות אל החופשי ויוצאות לפעולה. המבט קדימה לאופק, להרים הכחולים. לא עוצרת על כל דקות קטנה, לא עוצרת להקשיב לקולות הפנימיים המאטים את התאוצה. הקולות שמקטינים אותי ודואגים לי שלא אהיה יותר מידי, שלא אעשה טעויות קטנות, שלא אפול, אישרף בדרך. קול פרסותיי מחריש את הרחשים הללו, אומר לי עכשיו זה לא הזמן לעצור. קופצת קדימה עושה את הדברים שחשבתי שאני לא טובה להם. יוצאת עוד לאור ועוד לאור, כמה לאור יש עוד לצאת. כמה עבודה היא עבודת הלצאת הזו, והעבודה הפנימית של הנהון רציני לקולות של הלא מספיק שיש עוד במה להשתפר לפני ולפני ולפני, יופי, שמעתי. לובשת את חולצת העד מתי שלי ופורצת את גבולותיי. דוהרת כמו הרוח הצפונית. יחד עם עוצמתם של הסוסים הצבעונים, לא רואים בעיניים, הופכים חלומות למשהו שאף אחד לא חשב שאפשרי. ואז רוקדים את זה.

לבנת הסוסים הדוהרים