קוצים
הייתי שם כשהקוצים זקפו את ראשם מעל למסה הירוקה הרכה שליטפה את כל הנוף, בתוך שבוע (אי שם בתחילת מאי) הם קפצו ושינו את המפגש בין האדמה לשמיים, ניתרו בקווים ארוכים למעלה ואחר כך נפתחו בסגולים מרהיבים (תמיד אהבתי את השילוב של ירוק וסגול, חשבתי שככה אתחתן.. אני בירוק והוא בסגול.. פעם היו לי מחשבות רדיקליות כאלו... והסתובבתי איתן כמעט בחופשיות). בדרך כלל באביב, הייתי נהיית הלומת חום ואירועים, מנסה להתנער מחיבוק החורף העוטף ולצאת ולצאת ולצאת ולמצוא מים להתרענן, חייבת מים, חייבת מים, להיות בהרבה מקומות בו זמנית, אם אפשר אז בכולם, אם אי אפשר אז בחלק גדול, ולרטון מתחת לשפם על כל מה שלקח ממני את הירוק והקרירות, כי מה זה כל הצהוב הלא פוטוגני הזה. הסטתי את המבט, ממש, לא כמטאפורה. התכחשתי לזה. תעירו אותי, תזכירו לי להסתכל כשזה נגמר. כזה.
השנה הכל היה אחרת, גם שנה שעברה הכל היה אחרת, אבל השנה הכל היה ממש אחרת ושנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות שלא יהיו אנחנו והכל יהיה ממש ממש ממש אחרת, אבל אנחנו עדיין בהשנה. אז השנה.. טיילתי ביער, או הבטתי מדלת בייתי על האחו המסתיים במשולש כחול של כנרת, ראיתי איך הירוק הופך לבהיר יותר ובהיר יותר והצהוב-לבן-חום משתלט על כל העסק בזחילה ידידותית, כמו צל ענן כזה. ממש הסתכלתי הפעם, בלי הפחד והאימה הרגילים של קיץ אינסופי שעומד לכלותנו. התקרבתי קרוב ליבשים ולקוצים, חלקיקים שלי נגעו בחלקיקים שלהם, האם זה איום אמיתי? (לא כולם שואלים את זה לאחרונה?!). הטלתי ספק בכל מה שסיפרו לי על קוצים, האמנתי לסירוגין, רק כשהם חדרו לי עמוק לרגל, מכריחים אותי להתיישב ולשלוף אותם באנקות ואם אנקות לא עזרו אז עם סכין. קוצים כמו נחשים, כמו חתולים שחורים, כמו כמו כמו הרוע בהתגלמותו, השטן, כמו איש זר ברחוב בלילה, כמו וסת, כמו מכשפות, כמו מחלות, כמו הפרשות, תולעים, אופל, עורבים.. נפלו לאותה אסופת דברים שאנחנו כופרים בהם, שאנחנו אוהבים שלא לאהוב בכדי שחיינו יראו כמו גלויה. גם ככה החיים דוקרים למה אנחנו צריכים את הקוצים בתמונה היפה הזו של הנוף עם הכנרת...
התמסרתי לקוצים וליבשים ולקמלים וראיתי בהם צורות וחדויות, פתיתי שלג מפוארים של יובש ושבירות, הם בעצם פגיעים יותר מהירוק הגמיש, מהצבעוני הקורא לנו לבוא, הם שומטים מהצומח את החשיבות העצמית והיהירות האביבית והתחרותיות על החרקים על המאביקים, על המשיכה המינית המטורפת הזו שהתממשה בהם. הם משתלטים בידיעת ערכם ובחוסר איכפתיות מופגן של מה חושבים עליהם, על כל נחלת הכלל. רגע אחד בַּזמן את יחפה ומתבצבצת לך בהנאה רכה נימוכה, רגע אחרי את הולכת על קצות האצבעות, או על צד כף הרגל, באותה הדרך הרמוסה שלך הביתה, אאוצ' (!) שיט (!) מאיפה זה הגיע?! כאילו מה קרה. את מתעוררת לגלות שהעונה הבהבה, שהזמן בין הבית לחוץ ובחזרה מתארך כי עוצרים לרגע לחשוב על החיים בשליפה של קוצים, מתחילים לחשוב על סוליות (סוליות זה החיים). ההשתלטות הזו, שפעם נראתה לי ממש כנגדי אישית, וכנגד האנושות כולה בכלל, כזה ביש מזל שמשלימים איתו בציונות, כי ישראל זה ככה וישראל מתייבשת. השנה, דווקא כשהסכמתי להרפות מזה, כמו מהרבה דברים, השתלטות הצהוב נגעה בי ויפתה בעיני. הלב שלי נפתח להידקר ולהתייבש ולהשבר, להתבונן בהם בהדרם, ביראת הכבוד הראויה להם, בלי הפחד שנזרע בתוכי, בלי ההכחשה של הלא-לראות-את-מה-שאולי-אינו-נעים, בלי לעמוד עם הסטופר שסופר את הימים, לחכות שהקושי יגמר כבר ואני אוכל לחיות לי באושר ועושר עד עצם.
כשמתקרבים אפשר לראות ולהרגיש שכמעט בכל הקוצים יש רכות בלתי סבירה ומפתיעה, ובתוך כל היבשים יש זרעי חיים חדשים אוגרים בתוכם סבלנות בלתי מוגבלת. עטופים בקליפות שהן גם כנפיים, בסיבים ארוכים שנפתחים לשמשיות או מפרשים. כשהעפתי את האבק הזוהר מראשי השיבולים והשעורות והפרחתי מצנחי רחיפה עדינים, מנוצים, זיקוקיים, הרגשתי כמו פייה, כמו עוזרת אישית של הרוח הגדולה מביאה גלי אויר, מייצרת סיחרורים, מכוונת את הדור הבא לנחיתה רכה והתחלה חדשה בתיאום עם משיכת האדמה. כששאלתי עצמי מה יהיה בשנה הבאה זה הגיע בתשובה- האם זה מה שטומנת לי השנה הבאה? להפריח זרעים באוויר? להכווין אותם להתחלות חדשות? לפזר אבק פיות? אפשר להתפרנס מלפזר אבק פיות?
בתוכי גם אני מוטלת כמו הסבים הזרעיים האלו באי ידיעה, אי שם, בלסמוך על מה שיבוא, מבינה שאין בידיי את השליטה בדברים, שהיו קורים או לא קורים אם הייתי עושה או לא עושה. שוב אני זרע אחרי מעוף. שוב אני קוץ קיפודי סגול בוהק מרטיט בעוצמה, לא מתנחמד. שוב אני מתייבשת עד זוב דם, מכינה עצמי לשריפות ענק. כמהה להישרף על איזה מזבח לטובת שלום עולמי, ישובי, פנים ארגוני וקירבה של הלב וקירבת הגוף. ישראל מתייבשת ואני קוץ בתחת. (והם אומרים שקוץ בתחת זה כמו עצם בגרון).
הבית נארז ואחרי חודשיים וחצי של התבודדות והשתרשות במקום הכי יפה וסודי, עלינו לפֶּרֶק הקהילה שלנו בצבעון. בין הסלעים המפורקים במגרש בו נעמדנו, אליו המירון מסתכלת בחיוך, גר צב צבעוני מקומי שעושה רחשים בַּיְבשים ובקוצים החדשים שכובשים את החלקה. אני מתרגשת לפגוש אותו מידי פעם הוא כאילו שואל אותי, בית זה כאן? בית זה על הגב? בית זה בא איתך? בית זה בְּמָקום אמיתי? עם כתובת? לעיתים הוא מזכיר לי שאין מה למהר עם הדברים, ובהירות היא דבר שמתמקם לאיטו, מתרווחת ברווחים שמשאירים ללא נודע, אי אפשר להכריח אותה לבוא. ואיטיות היא לאו דווקא פונקציה של מהירות, לפעמים היא פשוט איכות של תשומת לב לדרך. בימים הראשונים בצבעון היתה לנו מנת יתר קהילתית ובהדרגה, באיטיות הפכנו לצבים, מזחילים את הידיים והרגליים לתוך ביתנו הנייד ונחים בו. מידי פעם אורחים, מידי פעם מתארחים, מידי פעם פוגשים את הילדים שלנו חוזרים מתוך החברתיות ושבים אליה, כמו יויו. "-רק תגיד לנו איפה אתה בערך..." - "בצבעון!" (אמא שחררי). (משחררת). כשאנחנו צבים לא קהילתיים באופן מיוחד זה נראה כך: עובדים ביום ב' (מפרקים זעתר, בונים דק אצל משפחת שי, בונים לול..), תמר ביערון, הבנים עוזרים במטבח, אחהצ כדורגל, בערב מדורה ספונטנית עם עו"ש מזדמנים, ריקוד חופשי בגלריה, הרצאה למחרת בבוקר, צריך לזכור להזמין לחם מזו שאופה בימי שלישי, לקנות גבינות מעודד הגבן, לעזור לפומפן לפרק את עץ הדובדבנים לפני שיגיעו הציפורים, לגלען, להכין ריבות, עבודה בגן הירק, להזיז את המסעית כי באים למדוד את המגרש, להחזיר, שבת קהילה במרכז למלאכות יער, סתם משבררת צור עם השכן, ארוחת ערב עם השכנים מהצד השני, פגישת שיחוח על חינוך בייתי עם חברות.. ערב שירה.. ישיבת שפת הציפורים מוקדם בבוקר.. עברו שבועיים.. אני תוהה אם עכשיו, כשנהיו לנו חיים חברתיים שוב, אחרי חודשים ארוכים של התבודדות במדבר ובענבר, האם עכשיו זה הזמן לחזור וללבוש חזייה?. התלבטות. הקיץ כבר ממשש אותי, א-לה-ממוגרפיה, וקיץ זה לא זמן לצמודים, לוחצים, דוחפים למעלה, אוספי זיעה. וגם כבר הלכתי כל כך הרבה בלי, ששכחתי בכלל למה הלכתי עם. מסתכלת על עצמי מלמעלה אני לא משלה את עצמי במיקום של הציצים ביחס למשיכת האדמה, לפעמים זה היופי בהתגלמותו, במיקום הזה בתנוחתם הנינוחה, המתנרמלת. בדיעבד אני מרגישה בגוף שהגב שלי הזדקף, שהכתפיים מתמקמות אחורה, בכדי לייצב את המקדימה, זה ללא ספק הצמיח אותי בכמה מילימטרים, ריווח את החוליות והוציא לפנסיה עוד כמה קליפות שעטפו את השובבות והחופש של האישה שבי, היא מתמקמת ברווחה בתוכי, זוקרת שתי תפרחות גזר קיפח. זה נעים ככה להרגיש את הרוח, להחזיק את עצמי בלי להיות תלויה.
כאב עובר ושב היתה לי הרגשה שאני זקוקה לחברתיות הזו שתקיף אותנו כדי שדברים יתעבדו ויֹאבדו, כבר חיכיתי לזה כמה חודשים. קהילתיות, ריבוי קשרים, חצי השתייכות למקום ולאנשים, לעשייה, חוגים, יצירה, מפגשים, יחלקו את העומס הרגשי על פני הרבה אנשים ויקלו עלי ועל כולנו. גם האמהוּת תוכל קצת להשתחרר כי הילדים אי שם "בצבעון!". הכאב הרגיש שהוא יכול להגיע, שאפשר יהיה לשאת אותו והוא בא לפרק מחדש דברים בתוכי שכבר החזקתי, כך ששוב לא ידעתי כלום. כמו שיטפון, זה התחיל בזרמים קטנים ולפני שבוע כבר הכה בעוצמה של גל ראשון, במפל, נחל רחף. שוכח את האופטימיות הסיוונית שנכח בה, הביא עימו את מועקת הרוגי התמוזים, את התרוקנות הירח מאור והפיכתו לצל עגול על השמש והיפוך הזמנים. מהכאבים האלו שכובשים אותך בשמיכת אספלט, ממלאים את פיך חצץ, ליבך מושטח בהלם קרב. לפעמים אני הופכת את המציאות לסיפור שכל כך מרגיש וכל כך כואב וכל כך לופט את הסרעפת עם הלב שברור לי שזו אכן המציאות, אני לא יודעת איפה להניח את עצמי... should i stay or should i go מה יעזור יותר לסיים את זה. הכאב מתערבל עם השאלה אם בכלל מותר לו להיות, אם לגיטימי, אם מותר לי להגיד אותו החוצה, ואיך אפשר גם להרגיש מה שאני מרגישה וגם לא להסכים להרגיש את זה. כי מה כבר קרה? הרי זה היה ידוע מראש, ומה ההבדל עכשיו. זה מפרק לי את תחושת הערך, זה סוגר לי את הלב מרוב בעתה. אני מנסה לעשות עם זה משהו, להאשים את עצמי, להאשים את האחר, ליצור פתח בשביל להבין מה באמת המציאות אולי תהיה שם הקלה מיידית לכאב הזה. וזה לא משנה מה זה ה-'באמת מה שקורה', כי הסיפור הוא מה שאני צריכה עכשיו לפגוש, והקושי שהוא מעלה הוא משהו שאני צריכה להסכים לשהות בתוכו, לעבור דרכו, כמו תעלת לידה. להרגיש את הלחץ מקווצ'ץ' אותי בצלעות, לדחוף ולהדחף בתוך זה את דרכי הלאה. כמו קוצים שמזכירים בכוח, שלא נותנים לשכוח, למדנו גם שכאב זה לא טוב, למדנו להמנע, להתנתק, להדחיק, לחפש הקלה מיידית, לקחת תרופה, לקחת סמים, לראות טלוויזיה, לרקוד, לרוץ, העיקר- לא להיות בתוך זה. אבל הכאב הוא חלק ממה שקורה לנו, חלק מלהיות אנושי וקשוב, חלק מהחיים שאי אפשר לכפור בו ולהסתכל רק על הנוף עם הכנרת כל הזמן. אני מייחלת לזמן שנוכל להגיד אותו ולהראות אותו, ולהיות אהובות כמו כשאנחנו שמחות וקלילות ורעבות, והוא לא יְיַצֵר בהכרח את המרחק התהומי של השתיקה, את הפחד, את התחושה שהרסתי הכל, שנכשלתי, שאני לא נכונה ולא שווה כמו. נתתי לקוצים לשרוט ודיממתי את דרכי הביתה. יודעת שאני מחפשת הקלה, יודעת שאני עושה פיתולים מחשבתיים באיך להביא אותה אלי מכל מיני כיוונים, רק שתבוא כבר ותגיד לי שבסדר ותתן לי לנשום, ותפתח בי קצת את החזה כדי שיבוא התיאבון, שתתן לי לישון לילה שלם.. מוותרת. נכנעת. אני והכאב רוקדים ואלס ארוך ורגוע, אני לא מחפשת מחבוא ממנו, מניחה את ראשי על כתפו, מריחה את בד חולצתו, מחזיקה בצווארו ומשחררת ואז פוחדת שילך, אנחנו נעים. אני מאמינה שהחיים כבר יסדרו משהו, הם בנויים ככה, משחררים חומרים טובים במקומות שצריך, מרעיפים ניצוצות של הבנה, כך שזה עובר ושב בגבולות כושר הנשיאה שלי. כשהוא בא קשה לי להיות בו, אני מאבדת את הקצב, מתבלבלות לי הרגליים, אני נופלת כל כמה זמן לאותן המחשבות, לאותה סערת רגשות, לאותה סתירה פנימית. הכאב מרים אותי ואנחנו ממשיכים בריקוד. אבל לפעמים, בתוך זה, אני מזהה את מרכז היציבות שלי, צר ונקודתי וזוהר קלות, בכל זאת, יציבות, אולי זה לא הצד הכי חזק שלי. המרכז שלי לא נשען על בְּמה אני טובה ובמה נכשלת, על כמה אני ביחס, ואיך אני ביחס לאחרות. הוא מדבר את הסבלנות הבלתי מוגבלת של הזרע שאני עוטפת בקרומי כנפיים דקות. קטן קטן נע בי השחרור, אני שמה את ליבי שם ומקשיבה אם מתעורר, כמו שזוקפים אוזניים פנימיות בשעת לילה לכיוון מיטת הילדים. התעוררת? לאט מאוד מרגיש שאני יכולה שוב להכיל, לעטוף ולהגיד בָּבֶּאמת- יש בי כוח, אל תחוס עלי, אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגליי.
העולם משתנה עכשיו בפּוּלסים רועמים, כמו הדם שבי כשאני עולה את ההר, כמו הלבבות שלנו כשאנחנו מתחבקים. אני חווה את הקצוות בהתפקעות הצחוק ובנעימות האינסופית של התרחבות הלב, בהתמוססות של האיברים מרוב עונג וערגה ולְיָדָה, בצמידות את הכאב של הפחד מריחוק, מקירבה, מלא להיות מספיק, מלהיות מוחלפת בקלות, מבוכה כי כבר אין מה להגיד, ועצב. אני מזמינה את הקוצים לחדור אותי, את כל העיגולים שלי והבועות שמקיפות אותי. לפתוח בי פתחים, לדקור את הלילה ולייצר את הכוכבים. הכאב והיופי מתאחדים למפגש פסגה בגבעול יבש ותפרחת שבירה ובתוכם נולדים זרעים ורומזים איזה קיץ ואיזו שנה ואיזה עולם הולך להיות. מזל טוב.
לכל אחד יש זכות לחלום סירות נייר במים רציתי רק לשוט הכי רחוק אני אדם משומקום שמחפשת רק סיבה לנשום. קוצים שמזכירים בכוח שלא נותנים לשכוח דוקרים אותנו ולא מרפים.