גסטהאוסינג בכליל
עוד לפני שהתהוותה המסעית והתגשמה בתוך חיינו צלצל עודד והודיע שהם נוסעים בקיץ לשלושה שבועות ואנחנו מוזמנים לשמור להם על הבית והגסטהאוס. לפני כמה זמן (שנה-שנתיים-שלוש מי סופר) השבענו אותו שאנחנו הראשונים ברשימת ההתקשרות כשיש כזו אפשרות. כבר התנחלנו שם בראש השנה שעבר-שעבר אבל השנה - שלושה שבועות ויום אתגר מעניין ישר אמרנו שכן באים לכל השלושה שבועות. ויום. אם תהיה משאית נבוא איתה נתחיל שם את המסע שלנו אם לא תהיה, נתחיל שם ונמשיך בחיפושים. ובכן, המשאית התגשמה שבוע לאחר שעודד התקשר היה צריך לראות אם רשיון מתגשם גם הוא ולאחר שגם זה קרה כבר הכל התנהל במבנה 'כליל תחנה ראשונה' של המסע ושל המסעית. אז הכל הסתדר לטובה להתחלה, במקביל נוכל להשתמש בבית חלומותינו הלו הוא ה'גסטהאוס בכליל' זו תהיה מעין תקופת הרצה למסעית, נוכל להמשיך לעבוד עליה, להוסיף דברים, להתרגל לחיים ב-18 מ"ר, באיטיות, להכיר את כליל יותר לעומק, לטייל בגליל המערבי ולחיות באוגוסט הישראלי במזג אויר רוחני.
תחנות רוח תחנה מרחב זמן ומקום של חניה, מחנה, מנוח שבו את מתמזגת עם סביבתך ומתמזגת ממנה. רוחך מתחילה לנשב בקצב המקום וככל שתחני יותר כך תוכלי לפעום בתיאום עם המקום יותר ויותר. כליל פעמה לנו שם טוב לוי (למרות שאולי היה מתבקש עמיר לב), בשמיים טס לנו טווס זהב מידי ערב, הקפדנו לראות אותו שוקע בים הבוהק, סוגר לנו את היום. ברגעים של אי התאמה היה נראה שהעיר הולכת בעקבותינו על אף שהרחקנו לנדוד לא הצלחנו להשתחרר מהמקומות שבו אבדו לנו ימינו. אדאמס אמר ש"במקרים של אי התאמה מהותית המציאות היא השגויה תמיד", גם הוא ישב אי שם באיזו מסעדה. גם אנחנו, כמוהו, לפעמים הרגשנו שלמרות שהתחלנו, יש רגעים של סוף הדרך.
"...צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם, הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך. אמרת יום רודף יום ולילה - לילה הנה ימים באים בליבך אמרת ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך, ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש... למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל לבל יהיה יומי כתמול שלשום לבל יהיה עלי יומי הרגל" ( שירי סוף הדרך - לאה גולדברג / שם טוב לוי)
אוסף שקיעות כליליות הגסטהאוס הוא חלום אנחנו ממש אוהבים את הבית הזה, בית שתי קומות מעץ ולובן, למטה בית המשפחה ומעליו שלושה חדרים החולקים שירותים מטבחון מקלחת ומרפסת ענק רוחנית למכביר. גינת זיתים ממורכזת מדורה וצמחי תבלין ותה. קמים מכינים ארוחת בוקר לכולם (תאמנו כבר יום קודם את כל הארוחות כאילו זה יחזיק מעמד, לרוב זה עבד), אני יוצאת לסיבוב גסטהאוס: קצת נקיונות, ניירות טואלט וכאלה. הילדים מתגייסים להחלפת מצעים כשצריך, מטרטרים בין החדרים כמו נמלים חרוצות, חדר א,ב ו-ג, מותחים סדינים מעקמים כריות, עד שנמאס להם. קופצים בטרמפולינה, רואים כל מיני סרטי לגו עלומים. מקבלים אורחים, מארחים, חוויה חדשה בשבילי, מתח מוזר בין המארחת למנקה לספקית המידע לשכנה. לקח לי זמן להבין את הקשר בין להיות מאוד זמינה לאופי האנשים שמגיעים. בהתחלה בלחץ הלקבל על עצמי את המשימה החשובה, עניתי לכל טלפון בכל שעה, לכל הודעה ולכל פניה ברשת. הייתי על זה. מיקסמתי. האורח הראשון שלנו היה איזה מילואימניק מבוגר שלא רצה לישון עם חבריו לתרגיל בשלומי, הגיע ב-21:00 מעכשיו לעכשיו. ישבנו לדיבור קצר ותה, ודבר בטלפון לידינו אמר "אז מה הבעיה תבואי לישון איתי". את האישה לא ראינו לא בלילה ולא ביום אבל שחר, שהשכים לקום לשחק בפליימוביל, עדכן שלאיש היו חלומות ממש רעים בבוקר. קיבלנו חיקוי של צעקות וגניחות. אחרי עוד כמה טיפוסים שאנחנו לא התאמנו להם והם לא לנו הייתי יותר מסננת ופחות זמינותית "אין מזגנים, אין שירותים בחדר, אין ארוחת בוקר...". והאורחים הפתיעו לטובה, נקשרו קשרים ונהיו דיבורים והיה פחות לחץ ויותר נעים, אפילו הצעתי קפה לפעמים. היו לא מעט שיחות מסעית, מה המטרה? מה עם הילדים? וכל השאלות האלו שיש לנו עליהן תשובות מוכנות אבל אנחנו ממשיכים לשאול אותן את עצמנו. וגם המשיכה להשאל שאלת חלום הגסטהאוס. האם נכון לחיות בתוך זה כך שביתך הוא גם מקום האירוח, יש בזה קסם מסויים אבל גם עיוף של לחיות עם עוד הרבה אנשים ודברים שהם מביאים אליך, אפשר לקרוא לזה חוסר פרטיות. מצד שני יש בזה קסם של מפגשים, של לחלוק עם עוד אנשים את הנוף, השקיעות, התה והשקט. תובנות הדרך. החלומות. אולי היעד הוא לא בדיוק גסטהאוס אבל כן מקום שמארח, מקום מפגש. לפעמים כשאני מרגישה שאני קצת מעל ה-לטפל בעצמי אני מדמיינת את המפגשים המעניינים שאני יכולה לעשות עם אנשים, קבוצות, לפעמים אני עדיין לגמרי רק בלנסות להפגש עם עצמי, להיות בקשר עם המרכז.
המים נוזלים המים אוזלים הגסטהאוס לא דרש את כל תשומת ליבנו באופן כללי דברים התנהלו מאליהם, אורחים באו ועזבו, אנחנו נתנו עודף. כליל היתה מסביבנו אך טרם באנו בה. היה נדמה כי באוגוסט היא מתרוקנת מאנשי המקום ומתמלאה רק באנשי הלא מקום. ניר בינתיים התפנה לעשות בונדינג עוד יותר רציני עם המסעית, משהו שאני עדיין התרחקתי ממנו, זה אומר לקום כל בוקר ולמצוא משהו אחר שלא עובד ואז איך אפשר לשפר לתקן לשפץ לסתום לאטום לרפד ועל הדרך הוא גילה שכששוטפים את הפאנלים הסולאריים זה מטפטף לבפנימה, וכשמרימים את הלינולאום של הרצפה אז מגלים שהכל מוצף, אבל בלי קשר לנזילה מהגג. מפה לשם נזילות מהגג ונזילות ממיכלי המים שלא הצלחנו להבין בדיוק מאיפה ולאיזה כיוון ונזילות מהצינור של הכיור במטבח, כי הוא מחובר גדול מעל קטן ולא להפך והניקוז של הכיור מחובר הפוך. שמחת בית השואבה אצלנו במסעית.
אז אחרי יומיים של חרדות מים גילינו שאנחנו מאבדים איזה כוס שתיים ביום לטובת המיכלים ושלטווח הקרוב אולי יספיק פשוט לנקז את ההצפה היומית במקום לבטל הכל, להרים הכל, להחליף הכל ולהתחיל מחדש. ניר חורר את הרצפה בכמה נקודות אסטרטגיות הציף מסביב בקסם כזה שקוראים לו פוליאוריתן מוקצף והמים נוזלים המים אוזלים חזרנו לנשום בלי שנורקל. מפה לשם ניר הכיר את כל הטמבוריות בגליל המערבי וגם את כל עקרונות האיטום כמעט, עבד וזיפת את הגג ואחר כך צבע ואחרכך שוב ואז סילק בסיליקון את הברז, מלמטה למעלה ובצדדים. ואז כשסוף סוף נשמנו לרווחה והדברים היו יבשים למשעי ופחות מריחים מחלודה ועובש טרי (שזה שילוב מעניין), דרכנו פתאום בשלולית בתוך המזווה של הבית, הפעם המסעית היתה סבבה. כל פעם כששוטפים בגסטהאוס את הכלים והבישולים זה יוצא למטה ליד מכונת הכביסה. ניר איבחן כסתימה בביוב ולמחרת בדרכים לא דרכים ועם הרבה כפפות גומי פתר גם את זה. בכלל מסתבר שכפפות גומי זה אחד הדברים הכי יחעילים שנוהג מסעית צריך. אז כל הזמן נזילות וזה מה זה רוצה להגיד לנו האם המים מסמלים לנו משהו שכדאי שנשים אליו לב? מסרים כשאני נתקלת בספרים מסודרים זה ליד זה אני לא יכולה שלא להטות את הראש ולהתחיל לעבור על הכותרים, להתחבר לספרים לשלוף לי את אלו שארצה לקרוא. אם יש משהו שאני אוהבת לעשות בבתי חברים או זרים או כל מיני זה ללכת לספריות שלהם וללטף את עמודי השדרה הכתובים הצבעוניים, לבחור ולעיין. בסריקה הכמה-יומית שלנו של בספריה הבייתית לאתר ספרים שכדאי לנו לקרוא עד שתמי ועודד חוזרים. בעודי מעיינת ושואלת מה קורה פה אני פתאום רואה את הספר 'מסרים מהמים' ובכן. המים אומרים לנו להתבונן בעצמנו, אבל אולי פחות בביקורתיות הרגילה ויותר בסליחה, יותר בהבנה על זה שבלבול ונזילות הם חלק מכל העניין, קשיים וחוסר מושלמות מרכיבים את הדרך באותה המידה וזכות הקיום של הדברים המושלמים והקלילים. ואפשר לחיות גם עם חורים, נזילות ודברים שיוצרים חשש אבל גם איוורור, שלא תמיד סגורים עד הסוף ולא מובנים מאליהם ומשתנים ונשאלים. לחיות עם נזילותם של הדברים, עם השינויים הבלתי צפויים, עם זה שאפשר להתאהב לפעמים גם בפתרונות שנראים זמניים. שמקפיצים אותך מעל החרדה המתווספת כטופינג בלתי מוצלח לקושי ומנחיתים אותך בצד השני להרגע ולראות שהשד לא כזה רטוב כל הזמן.
