לומדת לעוף
התותים מבשילים על העצים. פרחי הכליל מרבדים שטיחים סגולים מהפנטים כמו הילות של חלליות על האדמה. בימים חמים ממש הרמפה נפתחת לכל היום ואנחנו יושבים משלשלים רגלינו מטה, כמו סביב בריכה מדומיינת, שותים קוקטייל לא מדומיין עם מטריית נייר מדומיינת (לא נמצאו מטריות נייר קטנות במכולת במע'אר). החיווייאים כבר חודש מסתובבים מעלינו, כמו פעם הם מציינים "אנחנו פה, החניה הזו מאושרת לכם, יהיה לכם פה טוב, אל פחד". הם לא מעודכנים סופית במה שקורה בעולם, במה שקורה אצלנו. אולי הם חושבים ששנה שעברה.
צילם: אורי לאור עומדת מול שלולית הולכת ומתמעטת של חורף הולך ומתמעט, שהלוואי שעוד לא יגמר, רואה את הפרות גומעות ממנה ואת העגלים החדשים גומעים מהן. כולם שותים מכולם, הכל משתקף בהכל. אנחנו בתוך העיניינים שלנו, חופרים וחופרים בתוך עצמנו ואז מרימים קצת את הראש והפלא ופלא - העולם בתוך הזיה סוריאליסטית לא פחות מסובכת. הכל כל כך מוזר כך. זה מחלחל אלי דרך פינות חשופות פה ושם. אני מסיטה לרגע את הערפל מעיני ומליבי כדי להצמיד את הבחוץ לבפנים ולראות את ההשתקפויות. בעולם של הבחוץ הזיה שאני מנסה לא לחוות יתר על המידה. נמנעת מלצאת, מלראות את הריקות הזו שהיא יפה בצורה מפחידה (עודף סרטי מד"ב אולי). אני מושכת אל תוכי רק את השקט, כשהוא רוקע את האוויר בעת סגר. ואת האוויר המתוק מצוף וציוציי ציפורים. במעט שחוויתי והפסקתי, כי גם זה היה טו מאץ', המגע הפך מוקצה, נדיר, הריחוק והחשדנות נערמו בערימות על הרשת הלא נראית שבין האנשים בתיבול חוסר אמון, שערים נסגרו בפני האחרוּת ובדיקות קבלה העריכו את חום ראשך במקום את חום ליבך. הפחד אזל מכל המדפים (מזל, אחרת הייתי רוכשת לעצמי). חלומות ופחדים נרקמים לתוכניות היום שאחרי. תחושה של סוף, יציאה להפסקה בסרט. אולי אפשר פשוט ללכת לעשות ר-פיל לפופקורן ולשוב ולהתרווח בכורסה הנוחה לצפייה בהמשך. בהשתקפות של הבפנים- סוף של תקופה ושל מסע ואולי של ביחד מסוג אחד. איך שלא מסתכלים על זה אנחנו מתרחקים, ואז מתקרבים, ממקום אחר טוב יותר רע יותר לא יודעת מה יותר. כמו נדידת היבשות אוקיאנוס אחד נפתח, אוקיאנוס אחר נמעך, מתכרכם. על הרשת שבינינו מוטלות המוצ'ילות שארזנו לבד ובתוכן כל טוב הדברים שדורשים להתנקות ולהתקלל. משתדלים להתכנס וללמוד מה יש בעצמנו פנימה ככה יותר מיום ליום, כי ההבנה היא שהתחלה מחדש תחייב אותנו לבוא עצמנו ולמצוא נכונים משותפים אפשריים, איך זה מרגיש? איך זה נראה? בוראים את זה תוך כדי תנועה, או עמידה במקום שהיא התנועה החדשה שלנו. זו תחילתה של אפוקליפסה נפלאה. סוף העולם זה התחיל כשהפסקנו לחלום, כשהפסקנו כבר לקוות. אנחנו מסתגרים ועושים כמו שמבקשים מאיתנו. בלי לחשוב בעצמנו. בלי להרגיש החלק שהוא אנחנו, מרגישים חלק מציבור מקרי. המשטר חושב שהציבור מטומטם ולכן, וגם הציבור חושב את זה על עצמו ומעדיף לוותר על המחשבה החופשית. מדקלם לעצמו מנטרות שמפגשים בין אנשים הם סכנה, שלצאת לנשום אוויר זה מרדני. ואני בתוכי מתפוצצת מהאחידות הבלתי נסבלת, מהזלזול שבאדם כשלעצמו, מהצייתנות העיוורת כביכול, מהסגירה ההרמטית, האיטית אך הבטוחה, על החופש שלי לחשוב ולדעת מה נכון ומה לא, לעצמי (בידיעה שאני חלק ויש לי אחריות ועדיין). אני מקבלת על עצמי את הדין הזה בעצבנות, מקבלת את הצדקנות בתרעומת נוהמת. מקבלת את זה כי זה לוחץ עלי מבחוץ פנימה ואני מכווצת בתוכי ומרגישה קטנה. קטנה מידי. החיים לא השתנו לנו הרבה והשתנו המון בעת ובעונה אחת. גם ככה לא ראינו המון אנשים, לא זזנו המון, אנחנו בתוכנו וכל מה שאצלנו תמיד ניתן למחיקה, אבל ה"אי אפשר" מחניק בחזה למעלה בואך הגרון, מטריד ומאיים ומרתיח את הדם. והעצמי שלי צועק 'מעולה לך! את אוהבת שזה ככה, כי את אוהבת לעשות הפוך! לכי תעשי הפוך! כמו הטבע זה מלבלב בי, ההפוך הזה. רק שלא מצליחה לעשות הפוך. וגם לא ישר. לא מצליחה.
בתוך כל זה כולם חיים עכשיו נתח גדול ממה שאנחנו חיינו בכמעט שנתיים האחרונות. ובתוכי מתקומם ה-"היי אנחנו כבר עשינו את כל זה מזמן, נהננו מכל מה שאתם נהנים עכשיו כבר מזמן, אמרתי לכם כבר מזמן (כתבתי לכם), שהחופש הגדול צריך לעבור ולהיות בין פורים לשבועות אמרתי כבר מזמן מזמן (עוד לשי פירון), בקיצור - הארתי לכם הארות על החיים... כבר ... מזמאאאאן" ככה בהרבה שחצנות שצפה כקרוטונים בתוך מרק של כולם-קיבלו-מתנה-אבל-איפה-המתנה-שלי-בכל-הסיפור-המשוגע-הזה. ומהצד השני של אותו המטבע, ריקות כזו.. אז-מי-אני-עכשיו כשכולם חיים ככה גם. אולי זהות לא ברורה ומחפשת שתמיד מפחדת שלא יראו אותה, יקשיבו לה, יגידו לה שהיא השראה, שהיא אמיצה. עולה בי תקווה מבולבלת שמבקשת שכולם יחזרו לחיים המוזרים שהם חיו ואני לשלי. הנה עוד מעט זה קורה והכל חוזר לקדמותו ויהיה לי נוח עם עצמי שוב. ואז, מרים את הראש איזה חרק קטן בתוך המרק, זה שעף לשם בטעות וממשיך בתנועות חתירה למרות תחושת המוות המפואר הידוע מראש, והוא לוחש לי שאני לא מפחדת מזה יותר, מ-לא להיות מיוחדת (בכל זאת חרק, ואני לא מקשיבה לחרקים... לעצים כן, לחרקים ככה ככה, לא מאמינה להם עד הסוף). התקווה משתנה קצת ומבקשת שכולם יתנערו מהחיים הקודמים שהם חיו ויתחילו לייצר פה תופעות חדשות ומכושפות של חיים שטרם נראו עוד. כל כך הרבה סוגים של חיים ואף אחד מהם לא דומה לשני ואף בית לא דומה לשכנו ואף משפחה לא דומה למשפחה שלידה, ואף קהילה לא דומה ואף עבודה לא דומה וכל מיני דברים שכולנו יכולים להמציא כי מישהו מנקה לנו את הדף המקושקש שחיינו בו. אז אולי תקרה בדרככם התאונה הזו של הזמן נטול הדאגה, אולי זה יתקוף אתכם בתקופה המתעתעת הזו ותתמסרו לחוסר הודאות הזה ותתנו לו להטיל בכם כשפים. אולי תראו את הטבע שנמצא מטר מכם (או 100) והוא נפלא וכל יום אפשר לשים לב איך נוספים עוד פרחים, ופרחים נפתחים ונסגרים ונובלים ובאים חדשים והכל נשאר ומשתנה כל הזמן. והשקיעות (כבר ב-19:00) ואתם יכולים להרשות לעצמכם לראות אותן מידי יום ביומו ולפעמים גם באמצע השבוע. גם אם תשומת הלב באה מהיפעה הזו והעצב של סוף היום, גם אם היא תודה והקלה שעוד יום עומד להסתיים, זה אותו הדבר, כי אתם שמים את הלב שלכם בה. וזה נוגע בכם. ואתם מרגישים אולי שגם ביום שאחרי כדאי שזה ישאר כך. נוגע. ושהלב יראה ולא ידלג על זה הלאה.
ואולי קורת אצלכם התאונה הזו שאתם כולכם בבית יחד. עם הילדים (!), מרגישים את היחד על צפיפותו ואתגריו וחמימותו כמו שאולי לא יכולתם עד כה. בזוג אולי יקרו דברים שלא קרו קודם, טנגו של מיקומים, דורכים אחד לשני על הרגליים, בלי כוונה, ריקוד סלוני שנע בין לתת מקום, לקחת מקום, להרחיב לב ולהתכווץ. ואולי רק אולי אם זה יתאפשר תוכלו לשים לב איך הילדים משילים מעצמם ממש לאט את המסגרתיות, זו שהם היו לובשים כל בוקר מחדש כדי להתאים (זה לוקח הרבה זמן, לפעמים שנה, גם מסגרת אלטרנטיבית לוקח זמן...). לפעמים זה כואב כמו לפשוט מעצמך פיסת עור, ועוד אחת, ועוד שכבה, והכאב הזה יצא עליכם, כי על מי יתפרק הכאב אם לא (?). אבל מתחת לכאב אתם עלולים למצוא את מי שהם עכשיו בלי גבולות, זרע קטן שמתחבא שם בפנים, זוהר קלות, אולי אפילו מפחד לזרוח במלוא האור שלו ולכן מתחבא. זה דורש זמן, כך שאם השגרה תחזור עוד מעט, ניצלתם, אבל אם לא.. קחו נשימה והצטיידו באמצעי מיגון (מזל שהצטיידתם במסכות פרחוניות, גם משקפי שמש יעזרו..). ה'הם עצמם' יתפוצץ פתאום וזה יהיה מדהים ביופיו ומלא כאוס שאי אפשר לדחוף לשום כלי או סלסלה מאיקאה. ומי שחרד על הבלגן, על הרעש, יצטרך לעמוד בעוצמה הזו שפתאום תשאג במרכז הסלון. ומי שיסתכל טוב, יראה את כל היופי הזה שאנחנו לפעמים, לא מרוע לב, רק כי ככה זה, מונעים מהם להיות. ומי שיסתכל טוב יראה את עוצמתו שלו גם. מתחילה לנצל את חוק השבות.
ואולי אם תתנו לתאונת ההתמסרות הזו לקרות לכם.. תגלו שאתם "מבזבזים" את זמנכם על להרגיש, לחשוב, להיות אתם לרגע מבלי להבהל. או עם להבהל. אולי פתאום אתם שמים לב שאתם לא צריכים כל כך הרבה, שאפשר להסתדר עם הרבה פחות. אולי פתאום אתם מתפנים לשאול את עצמכם מה באמת אתם רוצים, מה לא יושב טוב כבר תקופה, לאן הייתם רוצים להגיע אם לא היו כלל הגבלות בחייכם (שאלה היפותטית כזו.. אבל נותנת כיוון אמיתי). כי ההגבלות שאתם חשים.. הן בראש, בחדשות שאתם מפסיקים בהדרגה לצרוך, כי הכל פייק, גם מה שלא. אתם מאפשרים לעצמכם לחלום, יש זמן ואתם יכולים להיות מה שאתם מבקשים להיות, מגיע לכם להיות מה שאתם מבקשים להיות. אולי תתפנו למלאכה המכאיבה והמתסכלת של הסרת קליפות והתניות. אם יהיה מספיק זמן גם כל החרא יתחיל לצאת (סליחה, חרא בקטע טוב) ותביטו בזה כמו בציור מהפנט ותקשיבו לעצמכם כמו ליצירה מוסיקלית מורכבת. אני מסתכלת על עצמי, לא את הכל אני מבינה ולא עם הכל אני יודעת להתנהל בזרימה. ולפעמים הטבע האמיתי שלי הוא לא כזה מתורבת והרייטינג עליו לא משהו בכלל והוא לא מסכים לדבר עם מה שנכון, אבל אני מנסה בכל זאת עם כל זה להאיר בעוצמה במרכז הסלון ולתת לעצמי לשאוג ולהתפוצץ. פאק זו אני. אלו אתם.
זה כל הקסם. צריכים להיות אמיצים בשביל להיות אנחנו. לעזעאזל.
And now you see one school is finished, and the time has come for another to begin.” Richard Bach -Jonathan Livingston Seagull המשפט הזה מתנגן בי בימים האחרונים. לקח לי זמן למצוא מאיפה הוא בא.. (תודה גוגל). בא לי לחשוב שהוא מתנגן בי כי "משימה" מסויימת נגמרה ואני יכולה להגיד לעצמי - זה מספיק. את יכולה להפסיק עם זה. אני אומרת 'זה מספיק' לא משוכנע וקטן כי אני רוצה עוד. ולמחקר שלי אין סוף ואני מכורה ללמידה הזו ולהוכחה לעצמי שוב ושוב, הנה את רואה - זה טוב, הנה את רואה - זה מעולה, זה עובד, זה נכון. אבל הנה, אני כבר לא צריכה, ואתם כבר לא צריכים כי אולי התאונות האלו שאנחנו חיים עכשיו עושות בנו משהו, משנות בנו את המבנה המולקולרי הפנימי. ואולי יהיו מספיק אנשים שיוכלו לקחת דברים מעכשיו ליום שאחרי. כשקצת הסכמתי לראות שזה מספיק ושאני כבר לא בשליחות מדומיינת שאני ממציאה לעצמי ולבכות על מר גורלי וריקותו, התגלו לי המקומות בהם אני תלמידה חדשה בתוכנית המרהיבה הזו (כשאני מצליחה לראות את זה כך, זה באמת יפהפה). יש עוד דרכים להרחיב, להפוך לאפשר. לא תמיד הכי הגיוני אבל כן מדבר את השפה הפנימית שלי. אני מוצאת עצמי הרבה בספקות, שואלת את עצמי אם זו הדרך האמיתית, הסבך הזה, ולמה אני מתעקשת ללכת בקוצים, או במדבר, מה הקטע. למה צריך כל הזמן להמציא דרכים מחדש, מה שכבר המציאו ועובד (!) ונכון (!). הנה כולם ככה.
לא יודעת. כי זו אני. ואם יהיו יותר מידי קוצים זה יכריח אותי ללמוד לעוף. ואם אתייבש במדבר אשתה את דמעות צערם של מחפשי הדרך באימונים שלי לקרוא את ליבם החבוי.
למעלה: צילה זן-בר צור / אנאר בלח'י למטה: לומדת להמתין
