כי דרוש כְּפַרְשָלֵם
פעם, בימים של קהות חושים והתחממות יתר.. נגיד.. מאי 2019, אני סוגרת שש שביעיות שנים בחגיגיות אנתרופוסופית שסתם אימצתי לעצמי לרגע, צוללת למדיטציות דיפאק צ'ופרה אופנתיות שמנסות להרעיף עלי עוד שפע שכבר יש לי ואין לי מקום בשבילו במסעית. רגע לפני שאנחנו צוללים אל ההשטחה של החום והבגדים הקצרים, אני מוצאת את השם שחיפשתי לחלום הבא שהוא כבר גדול מסך חלקיי. הוא נאסף פיסה פיסה כמו עצים למדורה, מכל סביבותיי ותוכי שיודע מה נכון לי, וכמובן גם לכל האנושות (יהיר, אבל מה אכפת לי). ואז כשנולד השם היה לו כבר שלד ענני כזה של הרבה רעיונות, רעיונות מפעם ורעיונות משנת נדודים ורעיונות מאנשים ומקומות ומסגרות ואנטי מסגרות וספרים ובלוגים ושלל השראות (מוזכרים בסוף הפוסט). ורעיונות כמו עננים נעים ברוח, מתעבים, מתגשמים ועוברים כל מיני מטמורפוזות שאינן בשליטתי. הבקשה שלי אז, ביומולדת העגול- 42, היתה שיתגבשו סביב הרעיון אנשים טובים ופתוחי לב ומלאי אנרגיית הגשמה וישאו איתי את הדבר הזה לכדי קיימות. ישבתי אז ודיברתי עם חברתי ללב ולמסע, נועה, שאמרה לי שאנחנו בתקופת אנושות כזו חשובה (וזה עוד לפני התקופה של עכשיו... ה-חשובה) שבה אין לנו הזכות להחזיק רעיונות בענן ולפחד ליישם אותם מכל מיני סיבות: אין לנו כוח, ואין לנו חשק ואין לנו דרייב ואנחנו לא באמת מבינות איך לעשות את זה וכל הדברים האלו. לא. חלק ממה שאנחנו מחוייבות לעבור עכשיו עם הרעיונות זה גם ה-לפול ולקום ולקחת אחריות להוריד חזון לארץ. דבר נוסף שהיא הדגישה זה לפרוט את הרעיונות לפרטים, הכי הרבה הכי קטנים. ואני הגנתי על העצלנות שלי ועל האיטיות שלי ואמרתי שאם אגיע לרזולוציה מאוד גבוהה של פירוט, זה לא ישאיר מקום לחלומות ורעיונות של אחרים להכנס ולברוא בפנים משלהם, זה הרי לא חלום שרוצה להשאר שלי בלבד. ונועה אמרה בחוכמתה שחלק מהתהליך ידרוש ממני להיות קשוחה וגמישה בעת ובעונה אחת עם הפרטים של הרעיון, לדעת על מה לעמוד ומה לשחרר, איפה להתעקש ואיפה להתגמש, כמו בהכל.. (היא לא באמת התנסחה ככה כנראה, וזה היה לפני שנה ומשהו ואני לא זוכרת. אז יכול להיות, נועה, שמה שכתבתי פה לא באמת אמרת וזה מה שאני העמסתי על זה, סליחה ותודה ואני אוהבת אותך). כְּפַרְשָלֵם קבל את שמו ובהמשך המסע קבל גם ציורים ותחושות ונדבקו בו עוד רעיונות ברזולוציות משתנות וכל פעם כשחשבתי עליו זכרתי את המחוייבות הזו לדייק ולהביא ולקרוא לאדמים ולאדמות לעשות. והחיים נמשכו להם ודברים עלו ירדו התרחבו והתכווצו נשכחו ונזכרו וכמו גולשת שמחכה שיגיע גל גדול - כך הרגשתי, עומדת במים הרדודים. לפעמים סתם צפתי בים, ולפעמים הייתי עסוקה בלטבוע בתוך הגלים, תוהה לעצמי: "הי, הגיעו גלים, זו האנרגיה שבדרך כלל כשאת מרגישה אותה היא מייצרת בך את החלומות ואת הפרטים ואת הדרייב, ואיפה זה עכשיו?" ועניתי לעצמי שבאמת הגיעה האנרגיה הזו, היפהפייה עד כאב, אבל בניגוד לפעמים הקודמות שלה, הייתי צריכה הפעם להתעסק במה שהיא עושה לאנשים סביבי ובלהציל מטביעה. תפקדתי כמצילה ללא הכשרה או כשרון וזה בלבל אותי כל כך שלא יכולתי לתפוס את הגל ואז כנראה שאיכשהו הסתדרה לי הנשימה או ש לא יודעת מה קרה, מצאתי את עצמי בראש גל מקרי, שלא מאמין שיש כזה דבר מקריות. כפרשלם רצה לרדת ארצה והנה אנחנו פה. .. כבר חודש או שנה וחודש (אבל מי סופר) אני מתנסחת על הפוסט הזה.. :) אז מה זה הדבר הזה? אנסה לערום את סיפור המקום למרות שקשה לדעת מה לספר קודם ומה הוא מחשבה ומהו יישום, כרגע הכל רעיונות על רעיונות, על מחשבות, על אמונות. אולי כדאי שאתחיל מאיך זה נראה לי בדמיון:
בכפרשלם יגורו משפחות ויחידות מכל הסוגים, כולם במעורבות כזו או אחרת בתוך הכפר. הכפר עצמו יכיל מקומות מפגש שונים, מקורים וכאלו שאינם: סוכות, דומים, יורטים, זולות, פינות יער, מרחבי עשב ועוד. למעט השבילים, מקומות המפגש ומקומות הלינה כל האדמה תהיה פנויה להניב צמחיית מאכל ומרפא מהסוג המקומי. כלומר הכל יתרחש כבתוך יערמאכל וגן ירק ענקי שיתוכנן פרמקלצ'רית. תהיה מדורה מרכזית שתמיד יהיה בה אש (באופן אנרגטי לפחות), בריכות מים צוננות, מערות מים, בריכות מים חמימים, בריכות לאהבה, נחל קטן יזרום לאורך שבילי הכפר... גשרים.. בתים בצורת פטריות.. you know. הכפר יאוכלס קבוע על ידי חבריו וחברותיו ויהיה פתוח לאירוח קצר וארוך טווח באוהלים, ואוטובייתים וכמה חדרים שיוקצו לכך. כי יגיעו נודדים, ויגיעו מלמדים ולומדים ומבקשי השראה ויגיעו אירועים ויגיעו מבקשי ומבקשות מקלט כי בדיוק משהו התפרק להם בחיים ואין להם מקום נחיתה.
על סדר היום הרגיל- כינוסי בוקר חופשיים משותפים ואלו שלא, להתמתחות, פתיחת יום, מדיטציות, ריצות יחפות.. זמן עבודה בכפר (יהיו מן הסתם דברים שיעשו יום יום ודברים שיעשו פעם בשבוע) כמו: טיפול בגן הירק וביער המאכל, הכנת ארוחת צהרים כללית או ערב (לא משנה, אחת מארוחות היום), תחזוקת מבנים, בנייה, שמירה על פעוטות בזמן זה. פעימת למידה free school סדנאות חד פעמיות, רב פעמיות שיעבירו שוכני הכפר או נודדים שבאים במיוחד ללמד. כל שוכני הכפר יכולים להעביר ולהיות משתתפים. ארוחת צהרים משותפת מנוחה פעימת לימודי אחהצ התכנסות משפחתית, חברית, חופשית בערב או מעגלים שונים. פעם בכמה זמן אירוח של סדנה ארוכה או פסטיבל או לימוד הדדי בין קהילות כפרשלמים שתמשך כמה ימים ותדרוש סדר ימים מיוחד. בין האירועים הקבועים בכפר - אוהל אדום ומעגלי חיבור נשיים לפי תנועת הדם והירח. אוהל סגול ומעגלי חיבור גבריים לפי תנועת העצים והשמש, מעגלי לימוד קהילתיים פתוחים לכל הבא ליד. חגיגות עונתיות.
התפלספותוליה קטונתי באמת מלהגדיר ולהתפלסף על כל מיני מושגים רעיונות ואמונות, אמרו את זה רבים וטובים ורבות וטובות קודם לפניי, זה לא משנה, ומילים עלולות תמיד להיות לא מובנות, מפורשות איך שאתם רוצים, יוצרות חיבור או נפרדות כחלק ממצב רוחכם היום. אז אתפלסף קצת במטרה לקשור רעיונות מסויימים לחלום הגדול שתואר לעיל, רק בכדי לייצר עוד ועוד תפאורה ורקע ותלת מימדיות.
אתחיל מדברים שאנחנו שחושבים שמתקיימים רק בבית ספר, וכיוון שכפרשלם יחליף גם את המונח המוזר הזה... אתחיל שם מהי למידה? כשאנחנו משתנים, מאמצים לילקוט הדימיוני הנישא על גבנו עוד מיומנות, כלי, מחשבה, שפה, רעיון - אנחנו לומדים. למידה קורת כל הזמן, אנחנו משתנים כל הזמן. חלקנו מהר, חלקנו לאט, חלקנו פתוחים לשינוי וגולשים עליו, חלקנו בהתנגדות שגם היא תהליך בתוך הלמידה. יש כאלו שילמדו בגלישה וכאלו שילמדו בהתנגדות, ושההתנגדות עצמה תהיה הלמידה (מדהים, לא?). כשאנחנו נפגשים עם משהו חדש שלא הכרנו קודם - אנחנו לומדים. כשנוצר חיבור עם מה שסביבנו - אנחנו לומדים את עצמנו. מסקנה- גדילה תוך כדי חיבור היא למידה אינסופית... וחיבור אומר לכל אחד משהו אחר אבל תמיד מכוון לקשר בלתי אמצעי עם משהו, קשר שיוצר משהו גדול מסך חלקיו איתך בתוכו. מבקשת שתנסו לרגע לשחרר את הדבר הזה שנקרא תוכניות משרד החינוך, לימודי ליבה, למידה משמעותית, מבחנים, בגרויות, אקדמיה, תואר, מתמטיקה (אפילו קריאה וכתיבה, אפשר לשחרר?) כל הדברים שאמרו לנו שהם למידה, שאמרו לנו שרק איתם נצליח בחיים. ותצללו לרגע קטן ממש לתוך השאלה: מה היה קורה אילו הם לא היו בחיינו, לאן היינו מגיעים? האם לא היינו לומדים? למידה קורת כל הזמן והיא קורת באופן טבעי ובהתאם לצורך ולתשוקה. מה זה תלמיד? מבקשת גם לשחרר את המילה תלמיד מהדימוי המצטייר לי בראש של ילד עם ילקוט שגדול ממנו, תלמיד כמו תלכיד של ילד וְתיק, ממושטר בתוך מסגרת, בישיבה, קימה, שעות, כריך, הפסקות, גדרות, שערים עם שומר וקוד וכאלה. רוצה לקרוא לבעל החיים הזה, הלומד, אדם. אדם ואדמה (נקבת האדם) נמצאים בלמידה ממשית או פוטנציאלית בכל רגע. הלימוד יכול להיעשות על ידי מישהו שיכול להעביר חוויה או ידע כי כבר התנסה בכך ותשוקתו היא לַדבר, וגם לחלוק אותו עם ציבור. והוא יכול להיות בכל גיל ובכל מגדר והלומדים גם הם יכולים להיות כך- בשלל וריאציות. תלמידים זו מילה מצחיקה שלוקחת בחשבון שיש מישהו שיודע ומישהו שלא, מישהו קטן ומישהו גדול, בעוד מה שאולי מתבקש זה שכולם יהיו מלמדים, משתפים מתשוקתם, מלווים בתהליכים של צמיחה ורכישת מיומנויות. כפרשלם הוא מקום ללמידה טבעית של כולם מכולם. כל אחד ואחת יוכלו ללמד את מה שבוער בהם ללמד, ילדים, מבוגרות, נוודות וזקני השבט. לבד וביחד, ומבחינתי גם תוך כדי עמידה על הראש או מצמרת העץ האהוב עליהם. הביאו את עצמכם לקדמת הבמה והיפכו את זה לשיעור, סדנה, חוג או קורס. בואו. מהו חופש? מה זה חופש בכלל? מה זה חופש בשבילכם? "סביב שולחן ארוחת הערב אנחנו מגישים גם את השאלה הזו, מידי פעם, לא צריך להגזים עם היותר מידי" .. זו תחילתו של פוסט מלפני שנה וחצי שעדיין מפעם בי, אני עדיין שואלת אותי מה זה חופש בשבילי והתשובות משתנות. כשאני רואה את החופש שבו ילדיי מתנהלים אני נא-נחת. זהו החופש של להכיר את עצמך ולשהות שם בהרפיה. חופש הוא גם המקום שבו המגבלות מוסרות ושומדבר דרמטי לא מתרחש כתוצאה. חופש הוא כשמותר לי להיות מה שאני, בדיוק כמו שאני, כהרגשה פנימית, ידיעה פנימית ואישור פנימי. חופש היא מילה גדולה מסך כל המילים שיכתבו עליה, אך בסופו של דבר היא היכולת שלנו להיות הכי אנחנו שאנחנו יכולים בכל רגע נתון ולהביא את זה לעולם. כפרשלם יהיה מקום של חופש. מהו חיבור לטבע?
ניסיתי לגעת במהות המילה חיבור כמה פסקאות למעלה, אבל תוהה אם ניתן להגדיר ולהסביר. חיבור הוא איזשהו קשר שנוצר במרחב הבלתי נראה, אך המורגש, שבין דבר לדבר. אנחנו נוטים לחוש עצמנו בנפרד מדברים, להגדיר, לשָיֵים, אך בעצם מהותנו רוצה גם להרגיש את החיבור עם הכל, עם דברים בתוך הכל ועם עצמנו מבלי להיות מוגדרים בפנים, בעצם יש בנו כמיהה להיאבד בתוך קשר, לא כשיכחה של מי אני, אלא כהרגשה שאני גדולה מרק היותי אני. כך עם עצמי ועם אנשים אחרים ואולי גם עם חיות ועצים ועם האדמה. יש בי צורך לא מוסבר כרגע לא לכתוב על איך זה מתחבר :) רק להרגיש. מהי הנהגה? ונגיד שכולם הם ההנהגה. נקח רגע את הרעיון ונהפוך אותו בראש ונראה שאנחנו נוטים לתת לאנשים מסויימים את הניהול והם באופן טבעי יקחו אותו. אבל ההנהגה היא מעגל של כל מי שחשוב ואכפת לו. מעגל של נתינה אינסופית שרוצה לדבר את המעטים ואת הרבים, שלא משאיר דברים לדמוקרטיה היבשה ועריצות הרוב, אלא בוחש עד שכולם מתעגלים ויכולים לחיות עם המסוים. מעגל שיש בו נשים וגברים וילדים וילדות ויש בו מרחב למפגש ולביטוי של הרצונות, גם אם אינם מסתדרים. מהו מקום מקלט? כשהדברים שהמציאות מכתיבה לנו כנכונים מתנגשים בנו ומפרקים בנו ואנחנו לא יכולים להיות שוב כמו שהיינו, לחזור אחורה ולגור באותו הבית (אם הפיזי או המטאפורי) אנחנו זקוקים למקום ביניים בשביל להתארגן מחדש. במקום לחפור מקלטים, נבוא לקהילה שיכולה להכיל מבנים שמתפרקים ומורכבויות לצורך מנוחה וחיבור מחדש. מהי קהילה? אנחנו ישות חברתית ודרוש כפר שלם בשביל להנטע, להשריש, לצמוח ולגדל ילד ולגדל מבוגרים בעולם המשוגע הזה. לא משנה אם אתה מאלו שמשתייכים בקלות או אלו שלא. מכוונים לחיים במקום בו יש אנשים שפועלים יחד למען עצמם, רווחתם, צמיחתם ובריאותם שלהם ושל הישויות שסביבם, ואינם מפחדים מלעסוק בחומר הזה המרכיב מערכות יחסים, להיות במורכבות של החופש והגבולות שבין הישויות. לפני כמה ימים נערך מעגל מכשפות בענבר, שהוא אחד מבתי הלב שלי, וביחד חלמנו עולם חדש וראיתי בו את כפרשלם קורה. בעולם החדש אנשים הם מי שהם והם הולכים זקופים ושמחים בכבוד צעדיהם נפרשים על הארץ, בכבוד ובתשומת לב. והכפר שם חי בירוק ועצים ובזרימת מים, והמבוגרים מאוד, זקני הכפר, מוליכים חבורות של ילדים קופצניים לספר להם סיפורים ולהראות להם עצים עתיקים ואיך אפשר להתחבא בתוכם, מדברים את המוות והלידה מחדש. נשים וגברים חיים חיים מתפקעים מחיוכים ומצחוק ומבכי ומריקוד ושירים. המבוגרות מלמדות את הנערות, הילדים מלמדים את הגדולים. אנשים ונשים בונים במשותף בהצטרפות שרירים ובהזעה מבריקה את ביתם, את הכפר, את הצומח והחי ואז עסוקים במעשי אהבה ומברכים בהם את הארץ והמים. זהו, אין לי כלום חוץ מרעיון והשראות. ובסיבוב הבא של הספירלה האינסופית, או במילים אחרות.. עוד שנה, יתווספו עוד רעיונות ויגדילו ביניהם את הקשרים והחיבורים. ובסיבוב שאחר כך יקרו עוד ועוד דברים ונקווה שמתישהו, בימי חיי, אהיה חלק מכפרשלם, או מרשת של כפרים כאלו. אולי הם יקומו ביערות, אולי הם יקומו על חורבותיהם של בסיסים צבאיים נטושים שכבר אין בהם שימוש, כי הצבא עבר לזום. אולי בעוד כמה שנים בכינוס האביבי של הכפרשלמים, יפגוש ילד בילדה וישאל אותה "מאיזה כפרשלם את? והיא תגיד "מהכפרשלם הראשון שהוקם ב.."
קרוב לבית הלב שלי בענבר נמצא מטווח עם הנוף הזה, היפה בעולם, לא? הוא עדיין פעיל אבל ניתן לראות את הפוטנציאל..
מההשראות: אראלה שדמי- דרך אם, ארני שומר והבלוג שלו - אם נרצה, נועה ברקת והמשאית האדומה הביתה, שי אור ואורית אור - הורות כמעשה ניסים ומעגל הנשים הנודד, דני לסרי על שלל ספריו ובתי הספר שהקים והיה השראה להם, אורנה שפרון, שומרי הגן כארגון, כלימוד, כהצמחת קהילות מחנכות, אבני דרך - כינוס מלאכות קדומות וכל השמרגנים והאבנידרכים שפגשתי אי פעם. קיבוץ נאות סמדר, קיבוץ צבעון ואנשיו, מרחב מעבר מצפה רמון, קיבוץ ענבר, אדמה, ספרי אנסטסיה, freeschool מצפה רמון, צ'רלס אייזנשטיין, הסרט - La Belle Verte, פרמקלצ'ר, טליה שניידר, חנצ'ה שביער הקסום, חינוך בייתי באופן טבעי, צילה של אנאר, יער מאכל יבנאל ועוד יערות מאכל, כפרים על גלגלים וקהילת הנודדים, העיצוב האנושי - פבקה, חברות אהובות שקשה לספור ואהובים שהרימו גלים...