כל פלאי הקיץ
כאן בבייתי אל מול מירון אני צופה מידי יום איך העננים מטפסים על ההר ממערב, כמו רכבת ילדים, וגולשים במזרח ומתפזרים ואז עוד פעם, כמו גן שעשועים אינסופי. בבוקר בבוקר כשהדמעות של רשת הצל מטפטפות עצמן אל צנצנת השולחן, אני תוהה אם לשתות קפה קר או חם (כבר בחרתי ב..חם כמה פעמים). שעות ארוכות בישיבה אני מלווה בפליית קוצים דביקים משולי שמלתי (לא משנה כמה כביסות היא עברה) ממששת נתקלת מושכת שולפת מוציאה אחד אחד, מתמכרת לחיפוש, עורמת אותם בערימונת לצידי כמו גלעד לשיטוטיי הקיציים, זיכרונות לכאבים ששכחו וכאלה שעוד יגיעו כי סתיו. וזה עושה לי באצבעות למנות את כל פלאי הקיץ שעבר ולהתפעל. (פלאי הקיץ - הפעילו רמקולים וריקדו סווינג בסלון) את כל פלאי הקיץ, את הקש ואת קפיצות החרגולים, ואת קרירות הבוקר, את הדבש, הזמנתי במיוחד בשבילי. ואת צינת המים הכחולים ביולי הקיץ עוד היה בשיאו ובפלאיו, הִמֵם אותנו במעלותיו בלי להתנצל, ועדיין, כשנהיה חם מידי כל מה שהיה צריך לעשות זה לקפוץ לאיזו בריכה קרירה להישטף ולחזור (גילוי נאות: זה היה לפני בין הזמנים ועיד אל אדחא ואוגוסט שהוא כבר לא באמת קיץ.. מסתבר). זה החזיק את העור שלנו קריר עד שממילא התחילה רוח מצמררת לקראת שקיעה. תכלס, אין מה להתלונן על המזג, ידענו איפה להתמקם לקיץ. רוב הזמן נעים פה ויבש וקליל, לא עלה בדעתנו אפילו להפעיל מזגן, כלומר, שכחנו שיש לנו כזה דבר במשאית בכלל..
הולכת בשדות קוצים שכבר נמעכו ונמרחו לרצפה, הזרעים כבר פקעו מהם מזמן והם נשארו קוים של קש דרוך או נטוש, שאני מדמיינת בהם עריסות עריסות לאש. החרגולים קופצים למגע רגליי עם האדמה, מפריחים הבזק צהוב או אדום וחוזרים להיות בלתי נראים. תמר אוספת הרים של נשלי ציקדות מגזעי האלונים, אותם אלו שסופגים את אבק חיי האדם, עומדים בגבורה של עצי עד, נכונים להתחבק איתי כשאני רוצה לרוקן מחשבות מסתלסלות. כשאני מוצפת אני מדמיינת פרפר, הוא תופס לי את כל מסך המחשבות, אני יורדת לרגע מרכבת ההרים הזו מביטה בה ממשיכה בלעדיי. נמלה שחפרה לה חור בגזע החבוק עוקצת אותי בצד הסנטר ומזכירה לי לצחוק על עצמי קצת, איזה שטויות אני עושה ולְמה אני נותנת חשיבות.
ואת יופיין של כל השריפות את החום אני מרגישה עד קצות הגוף, זה מפעפע החוצה דרך הפתחים הבלתי נראים שבכפות הידיים וברגליים. אני משחקת באש.. ואז שותה קרח. רציתי כמו החום להמיס את המחסומים שביני לבין הדברים, להתיך, לאדות, להעלים שלא יהיו. אבל כרגיל, האש לימדה אותי שכל הדברים היפים באמת נשרפים בזמנם האיטי הבלתי מתחשב שאינו בשליטתי. להפך, בשליטתי המוגזמת אני עלולה להסיר מחסומים במדורה נלהבת, לחרוך את עצמי ולהישאר אוּד מוצל, במקרה הטוב, לגמור את כל המופע האורקולי הזה לפני שהגברת השמנה שרה במקרה הפחות מוצלח. בחרתי להתמסר לאיטיות של הדברים בִּמקום לשרוף קשרים והפנמתי מדורות. כל כך הרבה אש בקיץ.. ניגשתי להתבונן במחסום שלי מול זאתי במקום במחסומים אחרים שקשה להבין. מה קורה שם אחרי שבאביב זנחתי את האמון מקופל ומעלה עובש באיזה תיק ובו צנצנת לעוֹסֵת חזירים, חבל, סכין ופיסות עץ אבוקדו. הייתי צריכה הושטת יד בקפיצה מעל המסוכה של רכישת האמון מחדש ובנטיעת הידיעה - וזה הגיע. לאחר צליחת האש הראשונה התיישבתי מלאת כוונה לגלף לי מקדח חדש, מתחילה את הריקוד שלנו עוד מהבית, מההתלבשות. כשהכל היה מוכן הזמנתי את האש לנשף כל ערב... כך איזה שבוע-שבועיים עם חברה, עם שכנה, עם ילד ציפורים, עם ילד ריקודים, עם בן זוג, עם כל מי שעבר בסביבה ולא הספיק להתחמק, כל פעם ידיים אחרות לריקוד משולש של הלב והאש. לפעמים האש עלתה כל כך מהר והריקוד נרקד עוד לפני שהיכיתי בקסטנייטות, משאיר טעם של בא לי עוד פעם, אבל לאט. לפעמים עד שזה יוצא... בסוף היא משתכנעת לבוא, או שלא. לפעמים מרגיש שזה יהיה יותר מידי יבש ומופר וחמסיני להזמין אותה לרקוד, אז רק נוגעים, מחזיקים ידיים. האש בוערת בי כבר בלי קשר, היא נמצאת במרחק שבין הדברים, נדלקת בחום החיכוך של האמת בלב הפתוח.
אז אני והאש.. אנחנו בדרך להיות חברות, כבר קצת מכירות את המניירות אחת של השנייה, כבר עברנו כיווצים והרפיות. היא יודעת מתי אני שם כדי להרשים "שיספרו לעולם ש" והיא יודעת מתי היא צריכה לבוא כי הגעגוע מבקש להיות מוּקשַב. ואני יודעת מתי לא מתאים ואין מה להתעקש לה, ומתי באמת שהיא כבר מחכה, עושה עם האצבעות על השולחן וקוראת לי לחכך את זה בזה, וזה בכלל לא קשור אלי ואל מה שתכננתי לעשות הערב... אחר כך, כשרק שתינו נשארות שם לשבת זו לצד זו בסוף היום, יש זמן לחלוק את סודות הלב. אני מתבוננת בה מלחשת על הזרדים את השיר שלה, מלטפת ופורצת. אני מודה לה על מה שהביאה, על מה שהיא לוקחת הלאה, על הד"ש שהיא מוסרת. ובכלל, על זה שהיא כאן ועל זה שהיא כבר קצת חברה שלי. איזה דבר יפה זה אש.
היה איזה יום שהיא קראה לי, אומרת: "הגיעה הזמן שרק שתינו, אני יודעת שאת אוהבת עם עוד מישהו ושמדליק אותך (ואותי) הקשר והמתח הנבנה שם בין העושים במלאכה והיצירה המשותפת ואפילו ה-לשתוק את ההערות החכמות שלך, שלא חסר, שם את מתרחבת ואני באה. אבל הגיעה הזמן לטנגו".
הנחתי את אמוני בקשת דקיקה מגולפת באהבת אחים (רגע של נדיבות :) ובתחושת חוסר הברירה שלי ושלה, ועליתי על רחבת הריקודים. במקרה התלבשתי יפה, עלי אלון יבשים וקוצים מפוזרים על שמלתי ובשיער מרביצת אחה"צ סתורה. אני ניגשת בחגיגיות יערית, פרצוף קז'ואל יעני לא קורה כלום, מדברת אל האש שהולכת לבוא (כן כן הייתי מושכנעת שזה יקרה) ואומרת לה: "תקשיבי חברה, זה בעצם כבר קרה בינינו, כל מה שהרגשנו, כל מה שדמיינו, זה כבר קרה.. את הרגשת את זה , אני הרגשתי את זה .. אז אין ברירה בעצם". משחילה מקדח בקשת, אני מרגישה את העץ נוגע בעץ, את היובש מתנסר לאבקה. כשהוא חורק ומכאיב אני מסירה פינות חדות, מעדנת, מפזרת אדמה מנעימה וממשקלת את הרגל עם תוספת אמון. לא מרגיש כאילו התאמצתי אבל הנשימה שלי רצה קדימה בכל זאת, הדופק עולה, אנחנו רוקדות, אני ממהרת בשביל להתייצב עם התנועה ואז מאטה לתנועות ארוכות. ואז העשן מספר לי שכבר אפשר לתת סט-גא-דם, סטפס כאלה לא שמעת לא ראית, כזה. אנחנו מתקרבות. אני מריחה אותה באוויר, פוקעת מהאחיזה, מתכופפת להביט בעשן, נאחזת בו, מבטיחה לו הבטחות שקטות, מנחמות. נותנת לנשימה שלי ולרוח לעזור לתינוק הגחלת לנשום לבדו בהבהוב אדום ומעבירה אותו בעדינות ובתופי לב סוערים לעריסתו ויודעת שגם שם, האש לא חייבת לי כלום. וגם אחרי שכבר ילדנו יחד גחל אדום לוחש היא יכולה להחליט שזה מספיק לה להיום, גם ככה חם. ואז היא החליטה בכל זאת להיענות לנשיקות האוויר שלי ולבוא. You just gotta ignite the light And let it shine Just own the night Like the Fourth of July Cause baby you're a firework Come on show 'em what your worth Make 'em go "Oh, oh, oh!" As you shoot across the sky-y-y
את כל המקצבים הסוערים של התופים בלב כולם, ואת המרחקים בין הדברים ואת כל הסודות בעולם לצד האש הגיעו להם פלאים במקצבים סוערים, מדָבּרים את התופים שבלב, פותחים אותו רחב מכניסים תחושות חדשות שלא היו שם קודם כדי להישאר. הסכמתי להתרווח (על קצה הכסא) בתחושות של רוגע וביטחון, להאמין (אשכרה הסכמתי לזה), ולא לתת לסרטים מוּמצאים להתנחל לי במוח. אפילו שהם ניסו להיכנס לשם עם תעודת זהות של מחשבות הגיוניות ובשלל תירוצים. חה, מכירה אתכם. מנפנפת אתכם בזוגות פרפרים ואבק. וגם היה כעס טוב כזה שעשה לי להרגיש אותי מחדש ולשאול what the fuck ולהתרחב למקומות שלא כבשתי בהם את עצמי קודם, איזושהי ידיעת-יריעת ערך התרחבה בצעד וחצי ותקעה יתדות. לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו יש כוח, לפעמים הם מערבבים אותי כמו מערבולת ים במקומות לא צפויים וחזק משציפיתי, ולפעמים אני יכולה להחליט לאיזה סיפור אני מקשיבה ולסלק מהראש את מה שמנסה להכנס ולטלטל אותי במסווה של אמת ידועה מראש. אני מעדיפה עכשיו את אלו שהכי צמודים למציאות שקורת, שקרתה ממש בגוף, למה שנאמר במילים, לתחושת הטוב וההודיה על הזכות להיות שם. במרחקים בין הדברים ובכל הסודות נולדים עוד סיפורי געגוע ואש המחפשים להפגש בכל דרך אפשרית ולגעת, אני נסערת מהם ונושמת ונחה על עליהם ושוהה. יש ונולד בהם ריפוי לפצעים ישנים, או שמתמקמת ציפייה והמתנה, יש בהם מעט תשובות, הרבה שאלות, מראות וקולות ועוד פי אלף יותר מכל מה שניתן לתאר במילים. ככה אני בהם. עד הפעם הבאה.
ואת הצחוק וגם את הדמעות, את כל מה שקשה להבין הסתיו היא עונת מעבר מבלבלת, מלאת שינויים מהירים ותוך כדי גולשת להאטה כללית (כן כן כבר סתיו.. לא שמתם לב? אצלנו כבר סתיו..). אני נשאבת לתוך הגם וגם הזה, לתוך דברים שנראים לנו כאילו הם נמצאים משני צידי המתרס, בצד אחד ובצד השני של המטוטלת, על הספקטרום, שעצם קיומם מבטל זה את זה, כאלה. ואז אני אוחזת בזה, מערבבת את זה, משקשקת את זה, הופכת על הצד ואומרת לעצמי, אה, יש בטוח עוד דרך להסתכל על זה, הופס זה נהיה תלת מימדי, ארבע-מימדי. כמו יין ויאנג בכדור, כמו בפנים של ציור. אי אפשר להסביר במילים אבל פתאום שני הדברים שנראו שבלתי אפשרי שיתקיימו ביחד- זה יכול לעבוד. ואז זה נעלם לי העיניים לא מצליחות להחזיק את זה הרבה זמן אני מנסה שוב. (אזהרת קריאה - זהו חומר נא ולא מבושל שלא הצלחתי גם אחרי מגלנתלפים התמסרויות ביני לביני להביאו לידי שלמות הניסוח - על אחריותכם הקריאה מכאן והלאה, בשיחה זה יוצא יותר טוב, כנראה כי אני עושה עם הידיים. בחיבוק זה יוצא הכי טוב כי לא צריך להסביר). השבוע שיחקתי במחשבותיי בקו שבצידו האחד יושב ה-אני העצמי, נקרא לזה אותנטיות או עצמיות, או הכי עצמי שאני יכולה להיות, ובצד השני של הקו יושבת לה השייכות, ה-יחד, ראיית האחר שאינו אני, תחושת הלהיות חלק ממשהו שהוא לא רק עצמי. אם אני רגע בצד הזה של להשתייך .. אני מגלה שהמסעות והנוודות הפשיטו אותי משייכויות שאני כבר לא מרגישה שנוחות לי, שיושבות עלי טוב, למידותיי. וזה זמן טוב להתבונן עליהן מחדש לפני שאני מחליטה אם הן נשארות בארון או עוברות ליד2. מה עדיין עובד ומה פשט את הרגל. אחרי שנתיים במסע הזה מרגישה שתירגלתי הרבה אוֹרחוּת ובתוך האוֹרחוּת יש טעימות של שייכות. זה נעים הטעימות האלו, הבזקים, הדגמות. את חֶלֶק אבל את גם לא ממש כי את זמנית פה, אורחת לרגע (או לשלושה חודשים). ונשאלת שאלת המחויבות, כי כאורחת אני לא ממש מחויבת אני יכולה להסתלק מתי שבא לי, מתי שלא מתאים לי, אני לא מתחייבת כמו האזרחים האחרים, לאינטגרציה. לפעמים אני פחות מוזמנת בגלל זה להכנס לעומק הדברים, להיות שם באינטימיות, "לא מגיע לי". וזה קצת מכווץ לי את הלב שנורא רוצה, אבל מנסה להבין ומצדיק את הקשר בין אינטימיות להשתייכות. פעם בכמה זמן מתקיימת אצלי ובצד השני הידיעה הברורה שהמחויבות והשייכות נוצרות בלב ולאו דווקא תלויות זמן ומקום, הן פשוט בוחרות להגיע, לשְבוֹת את האיברים הפנימיים, להיות אדמה רכה, שדודה, לחה ומזמינה שמייצרת בי שורשים כשאני רק מתקרבת, אוטומטי. אני מרגישה את החוטים נמתחים מעצם החזה שלי לכל מיני כיוונים וישויות, ואז אני חֶלֶק.
בצד השני של הקו חוזרת לזו שהיא אני, שמאוד רוצה להיות ממש היא, להיות הכי טובה בלהיות אני, הכי בשביל מה שבאתי לפה (בשביל מה באתי לפה?), הכי נאמנה למשהו הזה בפנים. כשנדדתי במסעית (אה כן, זה כבר לא ממש קורה, גם אני לא שמתי לב, אבל כן) הרגשתי שאני הכי האפרת הזאת שאליה התכוון המשורר (טוב, לא כל הזמן, אבל כמות ניכרת) ועכשיו, בזליגה להשתרשות, משהו ב-אני הזה, מתאבל, חושש לאבד את עצמו. כמו כשהייתי האפרת שלפני כן, שלא במסעות, אז צעקתי אותי, התאמצתי לזרוח, שיראו, הייתי הרבה בווליום גבוה וניצרדתי. יש בי פחד שאצטרך לצעוק את עצמי שוב, להיות בצבעים זרחניים ולנוע בטלטלה המעייפת שבין היותר מידי לפחות מידי. בלי האיזון הזה שהנוודות והאורחוּת שמו אותי בתוכו, מעין בולטות הנחבאת אל הכלים. והקיץ נולדה בי בקשה להשתייך בליבי כך שהאני שלי ירַאה בלי שיצטרך לצעוק את עצמו, וגם כשהוא צועק, עולה על גדותיו ויוצא מגדרו בצבעים עליזים, ב-bold, גם כשהאש שאני מביאה היא גדולה, אני רוצה להרגיש עם זה בסדר, שיש לזה מקום, שאף אחד לא נפגע מהיותר מידי הזה, המתפרץ. ככה כמו פירות האלה כשהיער כולו בשלהֵי.
ואז אני לוקחת את הקו שבצידו האחד אני כולי עם האמת שלי ככה 'על השולחן' ובצידו השני ה-להשתייך, שואלת את עצמי - מי אמר שזה קו בעצם, שזה חייב לבוא עם שני צדדים? אני מקפלת ומקמטת אותו, קצת דורכת עליו, קצת אוריגמי בסגנון חופשי ויוצא כזה קישקוש מגניב ופסיכודלי... אני בתוכי עוד יותר אני כשמוקפת בהשתייכויות הכי מתאימות לי, שנבחרו בקפידה, בהקשבה לפעימות. השייכויות מרוויחות את החלק שבי שמביא את עצמו. ופתאום שתי מחוייבויות שלא יכלו לשכון בכפיפה אחת יכולות, כי בגיאומטריה הזו קווים מקבילים יכולים להיפגש וגם יקוּמים. והרגשות העמוקים מתיכים את מחסומי החשיבה ואפשר שיהיה לי בית בשני מקומות (זה הולך לשם), שאעבוד בשני סמלי מוסד גרושים ומסוכסכים (זה עוד לא סגור), שאהיה חלק משני שבטים או שלושה, שאהיה שייכת ובסכנת נידוי בעת ובעונה אחת וכדומה. אפשרי אפשרי ומורכב אללא איסטור וכלתו (כך נהוג להגיד כאן). את הקרקס, את הפילים קיץ אוגוסט בחוץ קרקס הקרקסים אני מעדיפה להיות בבית, זה עם הגלגלים, העומד כבר שלושה חודשים בנקודה משמעותית בחיינו. לתחושתי (האולי אשלייתית ואולי לא, אני בסך הכל ניזונה משמועות) הכל 'בחוץ' מלא באנשים מלאאאאאא מלאאאאאאא אנשים. והם עם מסיכות וזה מוזר, למה הם עם מסיכות? בקיץ? וכל הבלגן הזה של המונים המונים עדרים עדרים צובעים על כבישים, על חופים, על שולחנות פיקניק של קקל, על מעיינות מים צלולים, על החיים, זה באיזשהו יקום מקביל מבחינתי (שאני בוחרת לא להשתייך אליו). אני לא שם, אני בבית ואין דבר בעולם שמושך יותר מלהיות פה ולא שם. לא הלכנו לים, לא יצאנו לכנרת, לא הלכנו לקנות דברים לכיתה א במקס סטוק, לא הלכנו לעמוד על גשר עם דגל, לא הלכתי לבלפור (ניר דווקא כן). מחליפה את המחאה שלי מלצאת לרחובות ל-לשתות עראק מחאתי בכוס קטנה עם לימון ונענע ולשבת בלילה מול המירון, לחפש כוכבים נופלים ולוויין (אלוהים זה רחוק), להסתכל על העננים מטפסים וגולשים, לרקוד עם האש, לתרגל בראש הפיכת קוים דו מימדיים לרב מימדיים שנפגשים זה עם זה בשלום. קצת קשה להגיד את זה ככה על הנייר, אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להלחם על השייכות הזו שנלחמתי עליה לפני כמה שנים (#סליחה). כרגע אני בקשר עם שייכויות שאמיתיות בעיני, נגיד... חבורת אנשים שחיה יחד (אולי זה הדבר הבא אחרי מדינה) וא.נשים שאני מרגישה בהם ולצידם שהאני שלי לא צריך לצעוק את עצמו, שהאני שלי מזין את השייכות בלי מאמץ. כמו מערכת יחסים שמגשימה את המהות האנדרלמוסית שלי בתוכה, ושייכות כאוטית שאני מביאה בה סדר. וזה מסובך ומורכב ונראה שזה דורש הקשבה עירנית, הליכה על חבל דק, יד על הווליום העצמי, שיווי משקל, תשומת לב ומשחק מעצבן בין שקיפות לעמימות... ועוד לא למדתי לעשות את זה... אבל זה לא משנה, כי גיליתי שלא תמיד אני צריכה לנהל את זה, לעשות שם מעשה, לפעמים אני פשוט צריכה לשהות בזה. השהיה היא כמו אש, ממיסה מחסומים לאט לאט, מתיכה אותם לגשרים. אני מתאמנת בסבלנות להרגיש גם וגם גם להיות מאוד אני וגם להרגיש שייכת בו זמנית. להיות בווליום מתאים. זה קורה מעצמו כשאוהבים. ביי קיץ להתראות בשנה הבאה.
מתוך: כה אמרה זאר לשוסתרא / צילה זן בר צור